<h1>רבינו גרשום — מעילה</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[מעילה י"ד ע"ב] מותר הקטרת. מה שהיה יותר על שס"ח מנה. מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין כו'. קס"ד השתא דלאלתר כשבנו צורכי הבנין לאלתר היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים על כל מה שקונים ופורעין אבל לא על שכר האומנין שבונין הבנין אלא לאחר שנבנה כל הבנין היו מביאין מותר הקטרת. ומחללין אותה על מעות האומנין. כלומר על אותן מעות הקדש שנתנו לאומנין בשכרן ויצאת הקטרת לחולין ומעות האומנין בשוה הקטרת חזרו והיו קודש. וחוזרין. ולוקחין אותה מותר קטורת מן האומנין ממעות תרומת הלשכה ומערבין אותה קטורת עם קטורת חדשה והויא כולה חדשה. ואמאי ליחלה אבנין. הכי קא קשיא ליה אי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואחר כך מקדיש' ליחלה לקטרת אבנין עצמו. דלא איכא בנין. כלומר דלא בנו אותה שנה כלום. והא על מעות האומנין קתני. אלמא דבנו בנין. אין ודאי הוי בנין אלא דליכא בנין כשיעור מעות. ששוה זה הקטרת משום דלאלתר כשקונין צורכי הבנין היו פורעין ממעות הקדש מידי יום ביום והאי דקאמר דליכא בנין כשיעור מעות דבונין שנבנה באותו יום קאמר דדבר מועט היו קונין ביום אחד אבל מעות האומנין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לכשנגמר כל הבנין יש שם שכירות הרבה הלכך מחללין אותה על מעות האומנין ולא על הבנין. ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההיא פורתא בנין דבנו באותו יום דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה כו'. הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא. הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד דהי' (להם) מקבלין מעות הרבה אבל אם היה בבנין כשיעור מעות ששוה הקטרת הכי נמי דמחללין אותה אבנין. רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול לא ניתנה תורה למלאכי השרת. דאי אפשר דזימנין דלא יתיב בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מעיל. דדלמא בעי למיזגא וזגא עליהן. כלומר הוצרך לו לישב וישב עליהן ונמצא נהנה מהן. אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי אלא כו'. הכי קאמר אי בעצים דלא קיימי לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיהו בנויין בבנין הואיל ואיכא למיחש דלמא אתי למיזגא וזגא עליהון וקא מעיל בקדשים. אלא כי תנן מתניתין בעצים דיומיה. שבונה אותן באותו יום עצמו שהקדישו דהשתא ליכא למיחש דליתי למיזגא עלייהו הואיל ובני להו בבנין לאלתר.
<h2>דף לט:</h2>
[מעילה ט"ו ע"ב] [מתני'] חמשה (דכתיב) [דברים] בעולה מצטרפין זה עם זה. חמשה דברים יש בעולה הבשר החלב והסולת המנחה הבאה עמה והיין והשמן מצטרפין זה עם זה לכזית לחייב משום מעלה בחוץ וליחייב משום פיגול נותר וטמא ומשום מעילה. ששה בתודה הבשר והחלב והסלת והיין והשמן והלחם. מצטרפין לפיגול נותר וטמא. [גמ'] בעולם קאמרת. דמשמע דכל זבחים שבעולם יש בהן חמשה דברים להצטרף זה עם זה ולא יותר והרי תודה שיש בה ששה דברים הבשר והחלב והסלת והיין והשמן הסולת ויין ושמן של נסכי תודה (מייתר) ולחמי תודה מצטרפין ודם לא קחשיב דליתיה לא בפיגול ולא בטמא כדאמרינן בפרק כל הבשר ואית דאמרי הסולת זו מצה שבתודה והלחם זה חמץ שבה. אלא תני בעולה. הוו חמשה דברים ולא במקום אחר. תנינא להא דת"ר. בברייתא תנינן לה במתניתין אלמא דעיקר הויא עולה ואימורין מצטרפין לכזית. (לה על) [להעלותן] בחוץ. כלומר דאי מקטיר חצי זית חלב וחצי זית בשר בחוץ חייב עליהן משום מקטיר חוץ והקטרה בעינן בכזית דכתיב ואם האכל יאכל ואמרינן בב' אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית. עולה דכליל היא מצטרפין. הבשר והחלב לחיוב הקטרת חוץ אבל שלמים דאין כולן כליל לא מצטרפין ועוד כיון דבשר שלמים נאכל אין בו משום מעילה בחוץ ולא מצטרפי. אלא לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא. בשלמים אמאי לא מצטרפין והתנן כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה לכזית בין בשר וחלב בין פיגולין דשנים או שלשה זבחים מצטרפין. אלא אימא. האי דקתני עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לאו להעלאת חוץ וליחייב משום פיגול ונותר קתני דא"כ קשיא שלמים אלא אימא מצטרפין לכזית לזרוק עליהם את הדם. ור' יהושע היא דתניא כו'. משא"כ בשאר זבחים וטעמא דר' יהושע משום דכתיב ואם האכל יאכל בב' אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית משום הכי אין זורק עליהן את הדם עד שישתייר מהן בכזית. ובעולה אפילו חצי זית כו'. ובמנחה אפילו כולה קיימא. ואין מן הבשר כלום קיים לא יזרוק את הדם. מנחה מאי עבידתיה. כלומר והלא אין אחת מחמש מנחות באות עם הזבח. אמר רב פפא במנחת נסכים. קא מיירי הא דקאמר ובמנחה אפילו באותה מנחה דכתיב בנסכים ומנחתם סלת וגו' דסד"א הואיל ובהדי זבח קא אתיא כי גופיה דזבח דמיא ויזרוק עליה את הדם קמ"ל דלא.
<h2>דף נ:</h2>
[מעילה י"ד ע"ב] מותר הקטרת. מה שהיה יותר על שס"ח מנה. מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין כו'. קס"ד השתא דלאלתר כשבנו צורכי הבנין לאלתר היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים על כל מה שקונים ופורעין אבל לא על שכר האומנין שבונין הבנין אלא לאחר שנבנה כל הבנין היו מביאין מותר הקטרת. ומחללין אותה על מעות האומנין. כלומר על אותן מעות הקדש שנתנו לאומנין בשכרן ויצאת הקטרת לחולין ומעות האומנין בשוה הקטרת חזרו והיו קודש. וחוזרין. ולוקחין אותה מותר קטורת מן האומנין ממעות תרומת הלשכה ומערבין אותה קטורת עם קטורת חדשה והויא כולה חדשה. ואמאי ליחלה אבנין. הכי קא קשיא ליה אי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואחר כך מקדיש' ליחלה לקטרת אבנין עצמו. דלא איכא בנין. כלומר דלא בנו אותה שנה כלום. והא על מעות האומנין קתני. אלמא דבנו בנין. אין ודאי הוי בנין אלא דליכא בנין כשיעור מעות. ששוה זה הקטרת משום דלאלתר כשקונין צורכי הבנין היו פורעין ממעות הקדש מידי יום ביום והאי דקאמר דליכא בנין כשיעור מעות דבונין שנבנה באותו יום קאמר דדבר מועט היו קונין ביום אחד אבל מעות האומנין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לכשנגמר כל הבנין יש שם שכירות הרבה הלכך מחללין אותה על מעות האומנין ולא על הבנין. ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההיא פורתא בנין דבנו באותו יום דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה כו'. הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא. הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד דהי' (להם) מקבלין מעות הרבה אבל אם היה בבנין כשיעור מעות ששוה הקטרת הכי נמי דמחללין אותה אבנין. רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול לא ניתנה תורה למלאכי השרת. דאי אפשר דזימנין דלא יתיב בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מעיל. דדלמא בעי למיזגא וזגא עליהן. כלומר הוצרך לו לישב וישב עליהן ונמצא נהנה מהן. אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי אלא כו'. הכי קאמר אי בעצים דלא קיימי לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיהו בנויין בבנין הואיל ואיכא למיחש דלמא אתי למיזגא וזגא עליהון וקא מעיל בקדשים. אלא כי תנן מתניתין בעצים דיומיה. שבונה אותן באותו יום עצמו שהקדישו דהשתא ליכא למיחש דליתי למיזגא עלייהו הואיל ובני להו בבנין לאלתר.
